סיפור אמיתי על אהבה בספסל הלימודים

לא תאמינו לסיפור הבא שאני הולכת לספר לכם. יש סיפורים שנראה כאילו הם שייכים למדף ספרי האגדות בספרייה, לכן אני מזהירה מראש את כל הבחורים והבחורות הרומנטיים שקוראים את המילים הנכתבות כאן, אל תוותרו אף פעם על החלומות הרומנטיים שלכם! תאמינו לי, סיפורי אגדות יכולים לקרות בכל מקום, והם יכולים לקרות גם לכם. הנה אני, עד לפני שנה חשבתי שזהו, אין סיכוי שאני אתאהב לעולם, דימיינתי את עצמי הופכת להיות אשת קריירה המשקיעה את כל כולה בעבודה סביב השעון, והיו גם ימים קשים יותר בהם ראיתי תמונה עתידית שלי, יושבת על כסא נדנדה חושבת על איך לצאת מדיכאון בגלל אהבה וסורגת וסביבי שני חתולים שאימצתי כדי להפיג את הבדידות. בקיצור, ממש לא סימפטי.

אז רוצים לשמוע מה קרה לי?

אני סטודנטית למנהל עסקים בת 26. כן, החלטתי שאין מה לעשות, חייבים תואר בשביל להתקדם למשהו בחיים, ונרשמתי ללימודים במכללה. הבחירה שלי היתה מכללת נתניה, גם מכיוון שאני גרה שם ובמיוחד מכיוון שכמה חברות טובות שלי נמצאו שם וזה נראה לי הפתרון המושלם. הלימודים בסדר, אתם יודעים, שילבתי אותם גם עם עבודה והחיים התחילו לזרום. קצת בתי קפה עם חברות, מסיבה פעם בחודש, סרט וחוג פילאטיס. בכל זאת, אחרי שאוכלים שוקולד נוטלה עם כפית, צריך להעיף את ייסורי המצפון בקצת פעילות גופנית... כל החברות שלי היו עסוקות כל הזמן בניסיונות להכיר לי מישהו. מה אני אגיד לכם? מאוד רציתי, אבל היכרויות יזומות כאלו לא ממש עושות לי את זה. אני הייתי מהחולמות. אני רציתי להיות הנסיכה באגדות, וחיכיתי שהוא יגיע, לא חייב על סוס לבן, אבל בטח שלא במפגש מאורגן וידוע מראש.

נכון, הוא פתאום הגיע...

אני מזהירה אתכם. אתם הולכים לקנא בי, אבל מצד שני אולי זה יפיח בכם מחדש תקוות גדולות. אני אספר לכם ממש בקיצור, כי אין יותר מידי מה לספר כאן. באחד הבקרים ישבתי בקפיטריה עם כוס קפה וסיגריה. אני חושבת שסתם בהיתי באוויר וחיכיתי להיכנס לשיעור הבא. כל הכיסאות היו תפוסים, ולכן אלון שהגיע באותו רגע, הוא הבין שאו שהוא יישב על הדשא הרטוב בחוץ, או שהוא יתיישב בדיוק על הכסא היחיד הפנוי, שהיה כמו שהבנתם, הכסא שלידי. בדרך לכסא הוא החליף איתי מבט שכמו שאל "הכסא פנוי?", הנהנתי בראש, הוא התיישב, ומאז אנחנו ביחד. לא קריירה מטורפת ולא כסא נדנדה עם חתולים. יש לי עוד שנה לסיים את התואר, אלון סיים כבר לפני חצי שנה, טוב לנו ביחד והחתונה באפריל. מוסר השכל? לכו ללמוד ואל תפסיקו לחלום...